<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער תשיעי</h1>
<h2>דף עה:</h2>
כלים שמשתמשין בהם על ידי האור, כגון השפודים והאסכלאות, משפשף אותם היטב לכתחלה, ואחר כך מלבנן ומטבילן. כיצד מלבנן, מביאן באש עד שיהו ניצוצות ניתזות ממנה. ואם הגעיל כלים אלו הצריכין ליבון, אסור להשתמש בהם על ידי חמין. לפי שמאחר שנבלע על ידי האור, אין האיסור נפלט כלו על ידי הגעלה וחוזר ופולט על ידי החמין. כתב הרב רבי שלמה בן אדרת נ"ר שהמחבת שמטגנין בה דגים ובשר על גבי האש, כיון שמשתמשין בה בשמן מועט, ופעמים שימצא האיסור במקום שאין השמן מגיע אליו, והרי היא כאסכלא, שאף האסכלא מושחין אותה בשמן תמיד, ושתיהם צריכים ליבון. שאין המשקין המועטין עומדין בפני האש מלהסתרך הבלע בתוך הכלי. והני מילי לענין איסורין, אבל לענין חמץ, כיון דהיתירא בלע, די להגעלה ברותחין (וככלי) [ובכלי] ראשון.
כלי מתכות שנאסר מקצתו נאסר כולו, לפי שהוא מתחמם ביותר, וכשחם מקצתו חם כולו, וכן מפורש בפסח שני [ע"ד ע"א]. ולא אמרו אלא לענין איסור, אבל לענין הכשר לא עלה לו הכשר עד שיכשיר את כולו בין בהגעלה בין בליבון. הגעיל מחצית הכלי וחזר והגעיל המחצית האחר מותר וכן בליבון. ולמדנו כן ממה שאמרו בפרק כל שעה [ל' ע"ב], הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו, אמר רב אשי דפרזליהו בנורא וקתיהו בהגעלה. ואע"פ שאינה הלכה, כמו שנבאר בע"ה, אנו לומדין ממנה שהכלי נכשר לחצאין.
השואל כלי סעודה חדשים מן הגוי או ששכרן ממנו, משתמש בהם מיד ואינן צריכה טבילה, שלא חייב הכתוב טבילה אלא בשל ישראל ממש, דומיא דכלי מדין שהיו חלוטין ביד ישראל ולא בשאלה ושכירות. וכתב ר' שלמה ז"ל, דישראל ששאל כלי מחבירו שקנה מגוי ולא הטבילן, צריך זה השואל להטבילן, מאחר שבאו לידי חיוב טבילה ביד הישראל הראשון. כלים שמשכן אותם הגוי לישראל בעיא ולא איפשיטא בגמרא, ודעת המפרשים ז"ל דלחומרא עבדינן, ומטבלינן להו בלא ברכה. וכן ודאי נראה שצריכין טבילה, שהטבילה הזו ודאי מן התורה היא, שהרי מכלי מדין אנו לומדין אותה ואפילו לכלים חדשים, כמו שמפורש בגמרא, ואם כן ספיקא דאורייתא היא ולחומרא עבדינן. והרב רבי משה בר מימון ז"ל כתב שאינן צריכין טבילה, ולא נראו דבריו.
תנו רבנן, הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהם כל עיקר שהם חדשים מטבילן והם טהורים. ולמדנו טבילה זו ממה שכתוב בכלי מדין אך במי נדה יתחטא. אבל קודם טבילה לא ישתמש בהם כל עיקר. ולא נאמרה טבילה זו אלא בכלי מתכות, כגון כוסות וצלוחיות וקומקמוסין וכיוצא בהם. אבל שאר כלים שאינן של מתכת ואפילו היו כלי סעודה אינן צריכין טבילה, אלא לוקח ומשתמש בהם לאלתר אם הם חדשים. לפי שכלי מתכות אמורין בפרשה, שנאמר, אך את הזהב ואת הכסף (ו)את הנחשת וגו'. ואם הם ישנים מכשירן ומשתמש בהם בלא טבילה כמו שיתבאר לפנינו בג"ה. וכן לא נאמרה טבילה זו אלא בכלי סעודה, שכלי סעודה אמורים בפרשה, שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וגו'. ואין דרך להשתמש על ידי האור אלא כלים של צרכי סעודה, ועליהם נאמר וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת וזו היא טבילה. אבל אם אינם כלי סעודה, אע"פ שהן של מתכת, כגון זוג של ספרים וכיוצא בהם, אינן צריכין טבילה.
הנותן כלי לאומן גוי לתקנו, כתבו המפרשים ז"ל שאינו צריך טבילה, ואפילו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי, לפי שלא יצא שם הגוי עליהם, ואין זה כמעשה שהיה בכלי מדין, שהיו כל הכלים של מדין לגמרי. ישראל שמכר כלי לגוי וחזר ולקחו ממנו, כיון שהיה שם הגוי עליו וקנאו לגמרי, צריך טבילה. ישראל שמשכן כלי לגוי וחזר ופדה אותו ממנו, דעת המפרשים ז"ל שאינו צריך טבילה, מאחר שלא קנאו מהגוי לגמרי. כלי זכוכית, כיון שאילו נשברו יש להם עוד תקנה, דינן ככלי מתכות וצריכין טבילה. וכן כלי חרס המחופים באבר דינם ככלי מתכות וצריכין טבילה. טבילה זו של כלים, בארבעים סאה היא, שכן כתוב, אך במי נדה יתחטא, במים שהנדה טובלת בהם, וגזירת הכתוב היא, לפיכך חוצץ בהם כל הדברים החוצצים בנדה.
הלוקח כלי תשמיש ישנים מן הגוים, אם הם כלים שמשתמשין בהם בצונן, ככוסות וצלוחיות וכיוצא בהם, מדיחן ומטבילן והם טהורין. וכתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שהדחה זו הוא שפשוף במים בידו היטב, כדי להסיר חלודת האיסור שעל גביהן. ולא שיעביר עליו המים בנחת. שאם לא כן למה הוצרכו להדחה וטבילה, תסגי להו טבילה בלבד. וכן צריך לשטוף הכלי אחר השפשוף כשטיפת הכוס, ואחר כך להטבילו, וכן מפורש בזבחים פרק דם חטאת. לקח מן הגוי כלים שנשתמש בהם הגוי בחמין, כגון יורות וכלים שמבשלין בהם ומחמין בהם חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין, שכלל גדול אמרו בכל הכלים כבולען כן פולטן. ודין ההגעלה כך הוא, משפשף תחלה הכלי היטב היטב כדי להסיר חלודה שעל גביו, ואחר כך מגעיל, ואם כלי ראשון הוא כגון היורות וכיוצא בהן, מגעילן בכלי ראשון. ויש אומרים שאם עירה עליהן מכלי ראשון הותרו בכך, שקלוח היורד מכלי ראשון הרי הוא ככלי ראשון. ואינו נכון, אלא צריך להגעילן בתוך כלי ראשון, שערוי מכלי ראשון אינו ככלי ראשון. וכן הסכמת הגאונים ז"ל. ואם כלי שני הוא מגעילו ואפילו בכלי שני ודיו. לפיכך הקערות שאוכלין בהם שבליעתן על ידי ערוי, אם עירה עליהם מים רותחין ונשתהו שם דיו בכך. אבל נהגו עכשיו להגעילן בכלי ראשון, לפי שפעמים שמכניסין אותן לתוך הקדרה להוצאת התבשיל בהם. כלים של אבני שיש ושל שאר אבנים, דינן ככלי מתכות ולא ככלי חרס. ואותן מדוכין של תבלין, לפעמים נותנין בהם רוטב חם מן הקדרה, ולפיכך צריכים הגעלה בכלי שני.
כלי שנאסר באיסור מועט שנבלע בו, אם שדרכו של אותו כלי שלא להשתמש בו היתר מועט בכדי שיתן איסור מועט זה טעם בהיתר שישתמש בו, כקדרה וחבית וכיוצא בהן, הרי זה מותר להשתמש בו לכתחילה, ואע"פ שהוא בן יומו, לפי שאי אפשר לבא ליד נתינת טעם. אבל אם כלי שמשתמשין בו בדבר מועט הוא, כקערה וכיוצא בה, אסור להשתמש בה, לפי שכבר נתבאר שאין מבטלין איסור לכתחילה, ואפילו באיסור מועט הבלוע.
כל מקום שאמרנו בכאן מטביל, אינו אלא לבסוף לאחר שאר ההכשר, שאין הטבילה אלא לצאת מטומאת הגוי לקדושת ישראל, וכל שחלודת האיסור בכלי, אינו נפרד מטומאתו של גוי. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל גם כן כתב דלכתחלה כן צריך לעשות. והכתוב מוכיח כן, דכתיב תעבירו באש שהוא ליבון, ואחר כך וטהר שהיא טבילה. ועוד כתב הוא ז"ל שאם עבר והטביל קודם לכן עלתה לו טבילה, דעכובא לא כתיב בקרא.
השפוד שצולין בו, אסור להשתמש בו בכל דבר רותח. או להפך בו הבשר בתוך הקדרה. לפי שהשפוד בולע הוא מן הדם, וחוזר ופולט אותו בתוך הרותחין. וכתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שאסור להשהות הצלי על גבי השפוד לאחר שהוסר מעל האש, שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו. אבל על גבי האש מותר לשהות בו הצלי, כל זמן שהבשר זב ופולט אינו בולע מדם השפוד. אבל הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל סובר שהדם משרק שריק, ואינו נבלע בתוך השפוד, ומה שנבלע בו בכח האש כבולעו כן פולטו, ומותר להשהות הצלי על גביו.
כל כלי שאינו בן יומו נותן טעם לפגם הוא. ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה, שכלי מדין בני יומן היו, וסתם כלים אינן בני יומן. ולפיכך הלוקח כלים מן הגוים, סתם אינן בני יומן. ואם עבר ונשתמש בהם עד שלא הגעיל הראוי להגעלה, וקודם שליבן הראוי ללבן, הרי זה מותר, שכל הנותן טעם לפגם מותר בדיעבד. ומכל מקום אסור להשתמש בהם לכתחלה. שכל כלי שבלע מן המשובח, אע"פ שחזר להיות לתוכו לפגם כשאינו בן יומו, הרי זה עומד באיסורו, שלא להשתמש בו לכתחלה. בין שבלע איסור כנבלה וכיוצא בה, בין שבלע היתר כגון שבלע בה בשר ובא לבשל בה חלב, או שבלע חלב ובא לבשל בה בשר שלא ביומה. ואע"פ שנפגם קודם שיבא ליד איסור בשר בחלב, הרי זה דומה לקדרות בפסח שאינן בני יומן, ונפגם החמץ שבתוכן עד שלא נכנס הפסח, שאסור להשתמש בהן בפסח. ודעת הרב ר' אברהם ב"ר דוד דכשהתירו בדיעבד לא התירו אלא בשהדיח את הכלי וסר מעל פניו שמנונית האיסור, שאז הוא פגום מה שנשאר בלוע בכלי. אבל בשלא הדיח אסור, שהאיסור שהוא בעין על פני הכלי, אינו נפגם בשהייתו יום אחד. וכן דעת רבותינו שבתוספות ז"ל. אבל הרב רבינו משה בר מימון ז"ל כתב שאע"פ שלא הדיח כלל מותר בדיעבד, שאפילו טיחת איסור שעל פני הכלי כשאינו בן יומו נתעברה צורתו, ונותן טעם לפגם הוא. וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל. ובלינת לילה אחד קרוי נותן טעם לפגם, ואין אנו צריכין מעת לעת. וכן דעת רבינו שלמה ורבינו תם זצ"ל.
כתב הרב ר' שלמה בן אברהם אדרת ז"ל כיון שבארנו שסתם כליהם של גוים אינן בני יומן וכן ביארנו שכל כלי שאינו בן יומו נטל"פ הוא וכן ביארנו שאעפ"כ אסור לבשל בהם לכתחילה, לפיכך אסור לומר לגוי בשל לי ירקות אלו בקדרתך, או עשה לי מרקחת, או בשל לי פת, שכל האומר בשל לי הרי הוא כמי שבשל הוא בידים. ואיפשר דעל ידי הפלטר או על ידי הרקחים מותר, שכל האומנים כולם כלים נקיים מייחדים למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנותם. ובעל נפש יחוש, שדברים אלו מביאים לידי נקיות וטהרה. עד כאן דבריו נ"ר.
<h2>דף עו.</h2>
כלים אלו הצריכין הגעלה, אם נשתמשו בהן בו ביומן באיסור, אין מגעילין אותן, אלא אם כן יש במים שמגעילין אותם ששים כנגד גופו של כלי שהוא מגעיל. ואם הגעיל בפחות מכאן, לא עלתה לו הגעלה, לפי שכל המים אסורין. שבכל הכלי אנו משערין, ולא במים שיוצא ממנו, לפי שאין אנו יודעים שיעורו, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה. ולפיכך האיסור הנפלט חוזר ונבלע בכלי, וחוזר הכלי לאיסורו כמו שהיה. ואם כלי שאינו בן יומו הוא, שעבר עליו לילה אחת בלא בישול, אע"פ שאין במים ששים כמדת הכלי מותר. ובלבד שיתכסה הכלי בתוך המים, ואע"פ שקבלו המים טעם האיסור הנפלט הרי המים מותרים, שכל כלי שאינו בן יומו, נותן טעם לפגם הוא, ונותן טעם לפגם מותר, וטהרת כלי מדין בכענין זה היתה, וכן כתב רבינו יצחק ז"ל.
ומכלל הדברים למדנו שמגעילין בכלי אסור כשאינו בן יומו, אבל בתשובת הגאונים ז"ל כתוב שהיורה הגדולה שבה מגעילין צריך להגעילה ברותחין ולשוטפה בצונן, ואחר כך מרתיח בה המים לפי מה שצריך, ומכניס לתוכה הכלים אחד אחד. וצריך שיהא שם אדם אחד שמרתיח תחת היורה, שלא ישוכו המים מן הרתיחה, שאם ינוחו יאסרו להגעיל בהם. וצריך שישהא הכלי במים עד כדי שיראה באומד יפה שפלט מה שבלע. ואחר ההגעלה צריך שטיפה בצונן, שאע"פ שעם הרתיחה יצא הכל, מכל מקום נדבק הוא הגעול על פני הכלי, ועל ידי השטיפה מעביר הכל. ועוד אנו למדין זה מחטאת, דכתיב ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים, ואמרו בפרק דם חטאת, מריקה בחמין שטיפה בצונן. ואם כלי זה של גוי היה, צריך טבילה לאחר מכן.
כלי שבלע היתר, כשפוד או כקדרה שבשל בהן בשר, ואחר כך בשל בהן ירקות או דגים וכיוצא בהן, מותר לבשל בהן אחר מכן גבינה. לפי שכבר נתמעט בלע הבשר ונקלש, עד שאינו ראוי לחול עליו שם איסור בשר בחלב. ובמה דברים אמורים כשבלע היתר כמו שאמרנו, אבל אם בלע איסור מן האיסורין, הרי הוא עומד באיסורו לעולם, עד שילבן הראוי ללבן, ויגעיל הראוי להגעיל.
כלי חרס שנאסרו אינן חוזרין לעולם להכשירן, שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם, שנאמר בחטאת, וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר וגו'. ואם הוא כלי שדרכו להסיקו מבפנים כתנור וכיוצא בו, אם הסיק אותו מבפנים עד שנתלבן מותר. אבל בכלי שהסיקו מבחוץ כגון קדרה, אע"פ שהסיקו מבפנים אסור, חוששין שמא יחוס עליו שלא יבקע ולא יסיקנו כל צרכו. ואם החזיר אותן לכבשן הרי זה מותר, דכחדש דומה. ובמה דברים אמורים כשבלע איסור של תורה, אבל אם בלע איסור מאיסורין של דבריהם מגעילן שלש פעמים ודיו. ויש אומרים שלא התירו כן אלא באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בתורה, כגון תרומה וחלה בחוצה לארץ, וכן בישולי גוים, אבל שאר איסורין של דבריהם החמירו בהם כשל תורה. וכן ראוי להורות הלכה למעשה. כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת נ"ר שכלים של מתכות או של עץ שנאסר בבליעת איסור, ונתערבו בין כלים, ואינן נכרים, אע"פ שאפשר להגעילן ולהחזיר הכלי להכשרו לאחר מיכן, אינן דנין אותו כדבר שיש לו מתירין, לאסור את כולם עד שיגעילם או ילבנם, אלא הרי הוא כאיסור יבש שנתערב ביבש ובטל ברוב. שכל שאין מתירין שלו באין מאליהן, והוא צריך לפזר מעותיו ולהוציא הוצאות במתירין, אינו בכלל דבר שיש לו מתירין.
<h2>דף עו:</h2>
הסכינין של גוים בין קטנים בין גדולים, אם בא לחתוך בה צונן, צריך לשופה במשחזת של נפחים, ולהעבירה על גבה היטב עד שמשיר קליפתה, ובכך מותר לחתוך בה צונן, ואפילו הדברים החריפים כאתרוג וצנון וכיוצא בזה. וזהו ששנינו במשנתינו הסכין שפה והיא טהורה. ואם נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה דיו בכך. ובסכין יפה שאין בו גומות מותר לחתוך בה צונן. וזהו הכשר שני שחדשו בגמרא. וכן דעת הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל. ושלא כדברי רבינו שלמה ז"ל שפירש דצונן צריכה שיפה ונעיצה.
ואפילו עשה שיפה ונעיצה, לא הכשירו אלא לצונן אבל לרותח לא. ואם בא לחתוך בהם רותח, דעת רבינו תם ז"ל שצריכין ליבון כיון שאיסור הם בלועין. וכן תנא בתוספתא השפודין והאסכלאות והסכינין של גוים מלבנן באור. וכן דעת רבינו שמואל ז"ל. אבל רבינו יצחק ז"ל כתב שהסכינין הגדולים צריכין ליבון, פעמים שצולין בהם בשר על גבי האור בשפוד, אבל הקטנים מגעילן ודיו. במה דברים אמורים בסכינים של גוים, אבל בסכינים שמכשירין לפסח, דברי הכל מגעילן ודיו, ואפילו הגדולים, לפי שהיתר הם בלעו. ודעת הרב רבינו משה ז"ל שכולן כשרין בהגעלה ואפילו של גוים בין גדולים בין קטנים, לפי שרוב תשמישן ברותח ולא על ידי האור. ולתשמיש מועט לא חששו, כמו שלא חששו בכוסות וצלוחיות שמפשירין בהם מים לפעמים, להצריכן הגעלה, ודיין בהדחה. וכן נהגו בסכינים להגעילן ואפילו של גוים.
סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח לפי שעל ידי דוחק הסכין הוא בולע מן הדם שהוא בעין וחם מעט, וחוזרת ופולטת על ידי רותח גמור כצלי או מבושל, ולחתוך בה צונן אינה צריכה אלא שפשוף והדחה היטב ודי בכך, ואפילו לדברים החריפים כאתרוג וצנון. ואינו דומה לסכין של גוים שצריך הכשר גדול מזה, כמו שמפורש למעלה, לפי שסכין של גוים בלעה על ידי רותח גמור, וזו לא בלעה על ידי רותח גמור.
